לאט לאט גוברת בי ההרגשה כי אני חי בעולם דמיוני, מסויט, משל עצמי. החום, המזגן המקולקל למחצה, הארנונה, המיסים, מי ברז בטעם פוספטים, שניצל עוף בטעם מי ברז, מחירי הספרים, פקקי תנועה, וילד קטן ודמיוני אחד הטורד את מנוחתי ללא הרף.
בבוקר יום אביב אחד צלצל הטלפון בחדר מבולגן בדירה זו או אחרת בבית משותף אי שם ליד הנהר אשר בפאתי תל-אביב המעטירה. ''טלפון!'' הכריז רמקול חבוי מתחת לאחד השולחנות. ''גררר!'' הצטרף אליו פעמון חשמלי עתיק במיוחד. ''בום!'' אמר איזה ספל קפה בן חודש בהתנפצו אל הרצפה.
השוכן בחדר, כדירק ג'נטלי בשעתו, לא הראה כל סימן חיים לנוכח פעילות זו. אחרי הכל, השעה היתה רק תשע, והוא נדר בזמנו כי לא יקום לפני השעה עשר בבוקר ויהי מה. יש גבול להתעללות שיכול אדם לספוג מסביבתו, וממילא, מה שזה לא יהיה, זה יכול לחכות. אם מישהו מת, כנראה שהוא ישאר כך גם בעוד שעה.
הטלפון צלצל שוב, וחלקה העליון של כוננית הספרים קרס לרצפה.
עניתי.
''ניר!'' שאגה ידידה באזני, ''למה אתה לא עונה לטלפון?''
''מממם,'' הסברתי.
''יש לי בדיוק את הדבר בשבילך!''
''מממם?''
''אתה חייב לקרוא את זה!''
''ממממ...'' אמרתי, מנסה שלא להתחייב בשלב זה של היחסים בינינו.
''הארי פוטר!''
''אהממם.''
שמעו של הארי פוטר הגיע לאזני טיפין טיפין, כפי שיקרה לכל אדם נטול רדיו, טלויזיה ועיתון. לקח לי זמן מה להבין מה לאחד מידידי ולמטאטאים מעופפים, ומדוע מכר אחר מצחקק כאשר מזכירים לו רכבת. אנשים משונים.
היקפה המלא של התופעה לא התגלה לי אלא במאוחר.
יום שישי אחד פגשתי בידידה ברחוב, בעודי חוזר מסניף הבנק הכמעט קרוב למקום מגורי. ''אני הולכת לקנות הארי פוטר!'' אמרה בנחישות, ואני נלויתי אליה מתוך סקרנות גרידא.
נכנסנו לחנות. ''איפה אפשר למצוא הארי פוטר?'' שאלה ידידתי את המוכרת. זו לא טרחה לענות, אלא הניפה בידה באויר כאומרת ''שם, מעבר להרי החושך, ומי יתן כי לא אשמע על הספר הזה עד סוף ימי.''
נעצנו בה מבט נבוך והתכוננו לחיפוש מתיש, אלא שאז העפתי מבט לאחור בטעות, וזה היה זה.
כלומר, היו כמה ספרים שאינם ''הארי פוטר'' בחנות, אבל לא הרבה.
לאחר בירור קצר לגבי המחירים ובירור ארוך לגבי זהות הספר הראשון בסדרה, הגענו לשלב הבחירה הסופית. ''בעברית או באנגלית?'' שאלה ידידתי.
חשבתי. נזכרתי בכמה מתרגמים שאני מכיר, המרויחים לחמם בדוחק ועובדים בתנאים לא תנאים, חשבתי על המאמץ הכרוך בתרגום והכשרון הדרוש לו, על מצב הוצאות הספרים בארץ, על חשיבות השפה לתרבות העברית ולתרבות בכלל.
''אנגלית,'' אמרתי. יש גבול.
חזרתי הביתה. בעודי עולה במדרגות שמעתי את הטלפון מצלצל וצועק, צועק ומצלצל, תוך קולות ניפוץ המעידים כאלף עדים על כי משהו איום ונורא קורה לכלי המיטה שלי. זינקתי במדרגות שלוש-שלוש, נאבקתי במנעול הדלת הסרבן, ונכנסתי בדיוק עם תום הצלצול. פילסתי את דרכי בין עיי החורבות בדרכי אל המחשב, המשמש גם כמזכירה אלקטרונית. ''ניר,'' אמר הנ''ל בקול מסוקס, ''זה אני. יש לך אולי עותק של הארי פוטר להשאיל לי? קליק. ביפ ביפ ביפ.''
''ביפ אתה בעצמך,'' מלמלתי בעודי מוחק את ההודעה, והשתרעתי על המיטה, מיואש.
לאחר זמן מה קמתי על מנת לפנות מהמיטה את שאריות עציץ המחמד שלי.
בסופו של דבר קראתי את הספר. נחמד. חביב. בהחלט לא בר השוואה לטולקין או לסי. אס. לואיס, למרות הכתוב על הכריכה האחורית. טוב, אולי קצת לסי. אס. לואיס, אבל זו לא בדיוק מחמאה. בכל אופן, העברתי שעה נעימה בחברתו, ואז שכחתי מכל העניין.
נמנמתי לתומי בעבודה, כשילד מקפץ העיר אותי בתואנה מטופשת זו או אחרת.
''מה אתה עושה פה, ילד?'' שאלתי, בנסיון מודגש להבהיר כי מה ש
אני עושה פה הוא לישון, וכי רצוי לא להפריע לי.
''אני עובד כאן בחופש,'' אמר, ונעץ מבטו בדרקון שעל שומר המסך שלי. ''קראת את הארי פוטר?''
''לך מפה!''
''אני קראתי,'' הוא אמר, מבטי המאיים מחליק מעליו ללא כל השפעה. ''אחלה ספר.''
מאז ומעולם היתה בי חולשה כלפי אנשים קוראים.
''תגיד,'' אמרתי, ''את ההוביט קראת?''
''אה, רגע. הארי פוטר ואבן החכמים, הארי פוטר וחדר הסודות, אה.. לא, אין כזה ספר.''
''מה?!''
''אין ספר שנקרא 'הארי פוטר וההוביט'. אני בטוח.''
''לא הארי פוטר! ההוביט! של טולקין!''
''מי?''
''לך מפה!''
בדרך הביתה הצצתי בחלון ראוה של חנות ספרים. נחשו מה ראיתי.
לאט לאט גוברת בי ההרגשה כי אני חי בעולם דמיוני, מסויט, משל עצמי. החום, המזגן המקולקל למחצה, מחירי הספרים, הארי פוטר, הארי פוטר, הארי הארי...
